צמצום — תורת הצמצום הלוריאנית ופינוי החלל הפנוי

תורת הצמצום היא החידוש התיאולוגי הדרמטי ביותר שנוסח במאה ה-16 בצפת על ידי רבי יצחק לוריא (האר״י) ורשם על ידי תלמידו רבי חיים ויטאל. הצמצום בא להשיב על השאלה הפילוסופית והעמוקה: אם האלוהות (האין סוף) ממלאת את כל המציאות, כיצד משהו נוסף – כגון עולם ונבראים סופיים – יכול להתקיים?

תורת האר״י מתארת את סדר הבריאה בשלבים הבאים:

1. התכנסות האור (צמצום): ה"אין סוף" כביכול סילק וצמצם את אורו מנקודת המרכז כלפי הצדדים, ובכך פנה חלל מעגלי פנוי (החלל הפנוי או הטהירו).

1. הערשמיות האור (רשימו): בחלל הפנוי נותרה רושם זעיר מן האור הקדמון (כדוגמת ריח שנשאר בכלי שרוקן).

1. קו האור (הקוו): מן האינסוף הסובב נמשך קו אור דק וישר אל תוך החלל הפנוי, ודרכו נבראו העולמות והספירות בהדרגה.

במאות ה-17 וה-18 התעוררה מחלוקת עמוקה בין חכמי הקבלה סביב הפרשנות של מושג הצמצום:

• צמצום כפשוטו: תפיסה שגרסה כי סילוק האור מן החלל הפנוי היה אירוע ממשלי-מציאותי (שיטה של חלק מפרשני האר״י).

• צמצום שלא כפשוטו (חסידות ורמח״ל): תפיסה שהובלה ע״י רבי שניאור זלמן מליאדי (בעל התניא) והרמח״ל, שהסבירה כי הצמצום הוא רק מנקודת המבט של הנבראים (הסתרת הגילוי), בעוד שמנקודת המבט של האלוהות – האור האינסופי נוכח במלואו בכל מקום.