שכינה — הנוכחות האלוהית, ההתגלות ותפיסת המלכות בקבלה

השכינה (מן השורש ש-כ-ן, "לשכון") היא מהמושגים העמוקים והעשירים ביותר בספרות היהודית. המושג מציין את נוכחותו השוכנת, המוזהרת והאימננטית של אלוהים בתוך העולם הנברא, במשכן, במקדש, ובקרב עם ישראל.

בלשון חכמים (משנה, תלמוד ומדרשים), המונח "שכינה" שימש ככינוי מעודן לגילוי האלוהי בעולם, מבלי לייחס לאל דמות פיזית:

• "כל מקום שגלו – שכינה עמהן": חז״ל הדגישו כי השכינה משתתפת בסבלם של ישראל וגולה עמהם.

• השכינה שורה על הצדיקים, על בתי כנסיות ועל לומדי תורה.

בקבלה מימי הביניים (במיוחד בספר הזוהר), עברה תפיסת השכינה התפתחות תיאולוגית וסמלית דרמטית:

1. הספירה העשירית (מלכות): השכינה זוהתה עם הספירה העשירית, המקבלת את השפע מכל הספירות העליונות ומשפיעה על העולם התחתון.

1. ההיבט הנקבי באלוהות: השכינה מתוארת בזוהר כהיבט הנקבי הקדוש (הכלה, האם, המלכות), המשתוקקת להתייחד עם ההיבט הזכרי (קודשא בריך הוא / תפארת).

1. גלות השכינה: בעקבות חטאי בני האדם ושחיתות העולם, השכינה נמצאת במצב של גלות וניתוק מייחודה העליון, ותפקיד המקובלים והצדיקים הוא לפעול לייחודה ("לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה").